השופט צ' זילברטל:
1. לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' כהן) מיום 9.7.2011, ולחלופין ערעור על גזר דינו מיום 11.10.2011.
2. נגד המערער הוגש כתב אישום, אשר לאחר שתוקן ייחס לו ארבע עבירות של הצתה לפי סעיף 448 רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ועבירה של היזק במזיד לפי סעיף 452 לחוק העונשין. על פי המתואר בכתב האישום, ביום 1.3.2010 החליט המערער לשלח אש בדירת המתלונן. לשם כך, הצטייד המערער בגפרורים, מיכל ובקבוקים מלאים בבנזין וסולר, והגיע עימם לבנין בו מתגורר המתלונן. המערער הניח בקבוק סולר אחד מעל מתקן בלוני הגז השייכים לדירת המתלונן, שני בקבוקים בכניסה למחסן הבניין ומיכל נוסף בגינת הבניין. לאחר מכן, ניגש המערער לדירת המתלונן קשר את אחד הבקבוקים, כשהוא פתוח, לידית דלת הכניסה והניח מתחת לבקבוק נר דולק. אז, ירד המערער אל כניסת הבניין שפך את תחולת הבקבוקים והמיכל ושלח אש במוקדים השונים. המתלונן, שהתעורר למשמע המהומה שפרצה בעקבות השריפה, ביקש לצאת מביתו. כשפתח את הדלת, אליה היה מחובר הבקבוק, נשפכה תכולת הבקבוק לעבר הנר והאש החלה להתפשט. המתלונן סגר מייד את דלת הדירה והזעיק את אחת השכנות אשר כיבתה את האש. כתוצאה מכך נגרם נזק לדלת הכניסה, לארון הנעליים שעמד בסמוך לה, למחסן ולגדר הבניין.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
3. המערער הודה בביצוע המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, אך טען כי אינו נושא באחריות פלילית מחמת אי שפיות הדעת בעת עשייתם. לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי מהבחינה הדיונית המערער כשיר לעמוד לדין.
לפיכך, התמקד הדיון בבית המשפט המחוזי בשאלה, האם מתקיים בעניינו של המערער סייג אי שפיות הדעת הקבוע בסעיף 34ח לחוק העונשין, התשל"ז-1977. במסגרת זו הוגשו לבית המשפט שתי חוות דעת רפואיות. מטעם המשיבה הוגשה חוות דעתה של ד"ר עדינה נעון (להלן: ד"ר נעון), מנהלת המחלקה המשפטית בבית החולים שער מנשה, בה אושפז המערער מכוח צו הסתכלות שניתן במסגרת הליכי המעצר. מטעם המערער הוגשה חוות דעתו של ד"ר יובל בן אמנון (להלן: ד"ר בן אמנון), אשר בדק את המערער ביום 11.4.2010 (כחודש וחצי לאחר התרחשות האירועים).
בחוות דעתה של ד"ר נעון מצוין, כי היא פגשה את המערער לראשונה ביום 18.3.2010, ולאחר מכן במהלך תקופת אשפוזו. באשר לרקע אשר קדם לביצוע המעשים נכתב, כי המערער מסר כי טרם האירוע הוא פגש במתלונן, ולדבריו, המתלונן פרט באוזניו פרטים הקשורים בבנו, אותם הוא לא היה אמור לדעת. דבר זה גרם למערער לתחושת פחד והוא החל לחשוד כי המתלונן רוצה לפגוע בבנו. על אף האמור, מסקנתה של ד"ר נעון הייתה, כי: "כנראהשהנבדק הבדיל בין טוב לרע מותר לאסור בעת המעשה המיוחס לו וכעת מבדיל בין טוב לרע מותר לאסור לכן יכול לקחת חלק בהליכים משפטיים ולהגן על ענייניו" (ההדגשה הוספה, שכן המערער מבקש לייחס משמעות למילה המודגשת).
מטעם המערער הוגשה כאמור חוות דעתו של ד"ר בן אמנון, לפיה המערער סובל מהפרעה דו קוטבית (בי פולארית), אשר ניתן לזהות את דפוסיה במערער כבר מגיל 19-18. באשר למצבו של המערער עובר לביצוע העבירות, נאמר, כי בשבוע שקדם להצתה הוא היה שרוי במצב פסיכוטי, מצב שהסתיים זמן קצר לאחריה. כמו כן, סבר ד"ר בן אמנון, כי מעשה ההצתה נעשה עקב תחושת איום על חייו, אותה חש המערער, ומתוך היגיון פסיכוטי סבר כי ההצתה תפתור את הבעיה, באופן שאף הוא התקשה להסבירו במועד הבדיקה. לפיכך, מסקנת ד"ר בן אמנון הייתה כי: "בזמן ביצוע העבירה הוא פעל ללא כוונה פלילית ומתוך תחושה של איום לחייו כחלק ממצבו הפסיכוטי".
בחקירתה בבית המשפט מסרה ד"ר נעון כי המערער סיפק הסברים הגיוניים למעשיו, שאף אם הם אינם נכונים עובדתית, הרי שהם מצביעים על כך שהמערער היה בעל כושר שיפוט. חיזוק נוסף לכך מצאה ד"ר נעון בכך שהמערער הוסיף סבון לבקבוק הבנזין, כדי שהאש לא תגרום לנזק גדול מידי. בית המשפט ציין, כי לדעת ד"ר נעון המערער כלל לא תיאר גירויים המאפיינים אנשים החולים במחלות פסיכוטיות, וכך בכל הבדיקות שנערכו לו לאחר ביצוע המעשה נקבע, כי הוא לא היה במצב פסיכוטי בסמוך לאחר עשייתו. באשר לחוות דעתו של ד"ר בן אמנון קבע בית המשפט, כי הגם שעולה ממנה כי מעשיו של המערער בוצעו על רקע של הפרעה נפשית דו קוטבית ממנה הוא סובל, הרי שאין קביעה בחוות הדעת ממנה ניתן ללמוד כי בעת ביצוע המעשים היה המערער "חסר יכולת של ממש" להבין את מעשיו, את הפסול שבהם או להימנע מעשייתם, וכי לכל היותר ניתן להסיק מחוות דעת זו, כי ניטלה מהמערער מידה מסוימת של הבנת טיב המעשים, אך במידה שאינה מגיעה לכדי חוסר יכולת של ממש. באשר לקביעתו של ד"ר בן אמנון כי המערער היה שרוי במצב פסיכוטי בעת ביצוע המעשים, קבע בית המשפט, כי לקביעה זו אין כל אסמכתא בחומר הרפואי שהוגש בעניינו של המערער (מכתבה של ד"ר לנדא מבית החולים הלל יפה; תעודת חדר מיון; רישומה של הפסיכולוגית הקלינית).
נוכח האמור, קבע בית המשפט כי על-פי שתי חוות הדעת הרפואיות שהוגשו ניתן לקבוע כי בעת ביצוע המעשים התקיימה לכל היותר גריעה מסוימת ביכולת ההבנה של המערער וביכולתו להימנע מעשייתם, אך לא גריעה מסיבית ועמוקה היכולה לבסס קביעה כי המערער "היה חסר יכולת של ממש". כמו כן, העדיף בית המשפט את חוות דעתה של ד"ר נעון משום העיתוי המוקדם יחסית בו היא פגשה לראשונה את המערער; משום שהיא משמשת כמנהלת המחלקה בה הוא מאושפז ולכן הייתה לה אפשרות טובה יותר לעמוד על מצבו; וכן מאחר שהיא "משקפת בצורה טובה יותר את מצבו הנפשי של הנאשם, לעומת חוות דעתו של ד"ר בן אמנון, המייחסת לנאשם מצב פסיכוטי שלא נצפה בשלב כלשהו". כמו כן, אף בית המשפט מצא חיזוק לאמור בחוות דעתה של ד"ר נעון בכך שהמערער דילל את הבנזין במי סבון כדי להפחית את עוצמת האש ובבריחתו ממקום האירוע לאחר ביצוע המעשים.
לפיכך, קבע בית המשפט כי בעת ביצוע המעשים לא התקיים במערער סייג אי שפיות הדעת לפי סעיף 34ח לחוק העונשין, והרשיעו בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן.
4. ביום 11.10.2011 ניתן גזר דינו של המערער במסגרתו עמד בית המשפט על חומרת העבירות שביצע והסכנה לפגיעה בנפש וברכוש הטמונה בהן. לזכותו של המערער הביא בית המשפט בחשבון את עברו הפלילי הנקי, את מצב בריאותו, נסיבותיו האישיות, הודאתו בביצוע המעשים והחרטה שהביע. בעת גזירת הדין, עמד בפני בית המשפט תסקיר שירות המבחן, בו צוינה היזקקותו של המערער למערך בריאות הנפש, וכן כי לדעת שירות המבחן זו המסגרת המתאימה לטיפול בו. עוד ציין שירות המבחן כי הטלת עונש מאסר בפועל, אשר יהיה על המערער לרצות באגף רגיל בבית הסוהר, עלולה לגרום להתדרדרות במצבו הנפשי, ולהפוך את המערער לקורבן לניצול ולהתעללות מצד אסירים חזקים ממנו. על אף האמור, קבע בית המשפט כי נוכח חומרת העבירות לא ניתן להימנע מהטלת עונש מאסר לריצוי בפועל, וגזר על המערער עשרים וארבעה חודשי מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו (11 חודש); עשרה חודשי מאסר על תנאי; פיצוי למתלונן בסך 2,000 ש"ח.
מכאן הערעור שלפנינו.
5. לטענת המערער, שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו שלפיה לא עומדת לו הגנת אי שפיות הדעת. לטענתו, הוא פיתח מחשבות שווא ביחס למתלונן ובעת ביצוע המעשים הוא היה במצב פסיכוטי, אשר נגרם ממחלת הנפש ממנה הוא סובל ואשר הוחמרה בשל נטילה בלתי סדירה של התרופות, עד שלא היה יכול להימנע מעשיית המעשה. כמו כן, טוען המערער, כי לא היה מקום להעדיף את חוות דעתה של ד"ר נעון על פני זו שהוגשה מטעמו. לטענתו, הנימוקים שעמדו בבסיס החלטת בית המשפט המחוזי לקבל את חוות דעתה של ד"ר נעון הם שניים - הסמיכות בין המועד בו הוא ביצע את המעשים למועד פגישתו עם ד"ר נעון, ותכיפות מפגשיה של ד"ר נעון עמו מאחר שהיא כהנה כמנהלת המחלקה בה אושפז. אולם, לטענתו אין בנימוקים אלו כדי להצדיק את דחיית חוות דעתו של ד"ר בן אמנון. שכן, אף ד"ר נעון לא נפגשה עם המערער מיד בסמוך לביצוע המעשים, אלא רק כשבועיים וחצי לאחר מכן, וכך גם אין לייחס משמעות מיוחדת לאשפוזו במחלקתה של ד"ר נעון, שכן בעת העברתו למחלקתה הוא כבר היה מאוזן תרופתית. באשר לאינטנסיביות המפגשים שהתקיימו בינו לבין לד"ר נעון, טוען המערער, כי בית המשפט גרע בעניין זה שלא בצדק ממומחיותו של ד"ר בן אמנון ומיכולתו המקצועית לבצע ניתוח פסיכיאטרי מעמיק ומנומק בהסתמך על המפגש ביניהם ומכלול הנתונים והמסמכים שעמדו לפניו.
עוד טוען המערער, כי היה על בית המשפט להעדיף את חוות דעתו של ד"ר בן אמנון מאחר שהיא הסתמכה על בסיס מסמכים רחב מזה שעמד בפני ד"ר נעון. בעניין זה טוען המערער, כי תיקו הרפואי מבית החולים הלל יפה, התיעוד המצולם של חקירותיו במשטרה והשחזור המצולם שנערך לו, אשר אין מחלוקת בדבר הרלוונטיות שלהם לבחינת מצבו של המערער, לא היו מצויים בפני ד"ר נעון אלא בפני ד"ר בן אמנון בלבד.
כן טוען המערער, כי התביעה כלל לא הצליחה להסיר את הספק בדבר קיומה של הגנת אי שפיות הדעת למערער. שכן, לפי חוות דעתו של ד"ר בן אמנון עומדת לו הגנה זו, ואף חוות דעתה של ד"ר נעון בעניין זה אינה חד משמעית (כפי שצוין לעיל, נעשה על-ידה שימוש במילה "כנראה"), וכי בעדותה מיום 14.6.2011 היא העידה כי הסיכוי שהמערער היה שרוי במצב פסיכוטי בעת ביצוע המעשים הוא "חצי-חצי". לפיכך, משלא הוסר הספק, היה על בית המשפט לקבוע כי הגנת אי שפיות הדעת מתקיימת במערער.
כך גם משיג המערער על קביעת בית המשפט כי העובדה שהוא מהל את הבנזין בסבון מעידה על יכולתו להימנע ממעשיו. לטענתו, ביום 11.5.2011 העיד ד"ר בן אמנון כי גם אצל אדם המצוי במצב פסיכוטי תיתכן הבנה של הפסול במעשיו, אך הבנה זו אינה שוללת את העדר היכולת להימנע מביצוע המעשים. כן נטען, כי קביעה זו עומדת בסתירה להלכה שנקבעה בעניין ברוכים (ע"פ 8220/02 ברוכים נ' מדינת ישראל פ"ד נח(5) 724 (2004) (להלן: עניין ברוכים)), לפיה תכנון ורהיטות מחשבה אינן שוללת את הימצאותו של אדם במצב פסיכוטי בעת ביצוע המעשים.
לחלופין, טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי משהחמיר בעונשו ולא נתן משקל ראוי למחלת הנפש ממנה הוא סובל ולהשפעתה על ביצוע העבירות. כן טוען המערער, כי אף לא ניתן המשקל הנדרש להחלטת הועדה הפסיכיאטרית בעניינו, לתסקיר שירות המבחן ולחשש שהביע בדבר הסיכון שבכליאתו, כמו גם לעברו הנקי.
6. מנגד טענה המשיבה כי אין מקום להתערב בפסק הדין. לטענתה, מכלול האינדיקציות והנסיבות תומך בקביעת בית המשפט המחוזי כי לא חלה בעניינו של המערער הגנת אי השפיות. לטענת המשיבה, אין כל עדות כי המערער היה נתון, בעת ביצוע המעשים או בשנים שקדמו להם, במצבים פסיכוטיים. לעניין זה מציינת המשיבה כי שבוע לפני ביצוע המעשים ביקר המערער במחלקה הפסיכיאטרית בה טופל, ושוחח עם הצוות הרפואי במקום (נבדקה האפשרות להעסיקו כתומך במאושפזים). לשיטתה, אם הוא היה במצב פסיכוטי, כי אז קרוב לוודאי שהצוות היה מתייחס לכך. כמו כן, טוענת המשיבה, כי מהאופן בו המערער תכנן, הכין וביצע את העבירות, ניתן להסיק על מודעותו והבנתו למעשיו. חיזוק לטענה כי המערער לא היה שרוי במצב פסיכוטי, מוצאת המשיבה באופן התנהגותו של המערער במעצר, בחקירותיו במשטרה, בעת שחזור המעשים, ואף בבחירתו לשתוק ולהכחיש את דבר קיומו של כל סכסוך עם המתלונן, עד להיוועצותו בעורך-דין, אשר רק לאחריה הוא מסר את גרסתו זו. על כן טוענת המשיבה, כי לא נמצאו בהתנהגותו של המערער כל אינדיקציות לממצאים פסיכוטיים, וכי מסקנה זו גם עולה ונתמכת בחוות הדעת המקצועיות שהוגשו בעניינו, ובדיווחי הרופאים שפגשו במערער לאחר מעצרו.